<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב יצחק בר אבדימי</h1>
<h2>דף ה:</h2>
גרסינן בפרק ראשון דמסכת ביצה [י"ב ע"א] בש"א אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר התורה לרשות הרבים ובית הילל מתירין. ובגמרא תני תנא קמיה דרב יצחק בר (אבא) [אבדימי] השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה אמר ליה דאמר לך מני בית שמאי היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה (הבערה) [הוצאה] לצורך הותרה נמי שלא לצורך. דאי בית הילל הא אמרי מתוך שהותרה (הבערה) [הוצאה] לצורך הותרה נמי שלא לצורך. ודייק לה ממתניתין דבית הילל מתירין הוצאת קטן למול ולולב לצאת בו וספר תורה לקרות בו. ואע"ג דאינו צורך אוכל נפש אלא מצוה בעלמא. ולא תלי פלוגתייהו בעירוב והוצאה ליום טוב, אלא במלאכה שהותרה ביום טוב כגון משלוח מנות איש לרעהו דדברי הכל מותר כדאיתא התם [שם י"ד ע"ב]. דהיינו צורך אוכל נפש ושרי, לא אמרינן נמי בשאר הוצאה דמצוה כגון [אלו] דלישתרי. ובית הילל סברי כיון דאפילו במלאכה שהיא רשות כגון שוחט ומבשל ומבעיר שלא לצורך, כיון דכותייהו הותר לצורך אוכל נפש לא לקי, לענין דבר מצוה שרי לכתחילה. הילכך השוחט עולת נדבה ביום טוב אפילו למאן דאמר אין קריבין ביום טוב וכדאמר רבינא בפרק יום טוב [כ' ע"א] ובמנחות בס"פ שתי הלחם [ק' ע"ב] דלדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב לא תימא מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דגזור שמא ישהה אלא אפילו מדאורייתא נמי לא חזי, דהא שתי הלחם חובת היום הוא וליכא למיגזר שמא ישהה ואינה דוחה לא את השבת ולא את היום טוב, משום דכתיב יעשה לכם לכם ולא לגבוה. והכי מפרש לה בפסחים פרק אלו עוברין [מ"ז ע"א]. ואפילו הכי לבית הילל אם שחטן אינו לוקה. ואע"ג דהקרבת קרבנות מצוה, כיון דביום טוב לאו מצוה בנדרים ונדבות, לא דמי לקטן ולולב וספר תורה דמצוה [הן] אף ביום טוב, הילכך מתירין בית הילל לכתחילה. והכי נמי אסקינן בפ"א דחגיגה [ז' ע"ב] דנדרים ונדבות אינן קריבין ביום טוב. ונראה לי אני הסודר דאע"ג דאמר רבא בפ"א דפסחים [ה' ע"א] אההיא דאר"ע אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה הוי מערב יום טוב הכתוב מדבר. ואמר רבא ש"מ מדרבי עקיבא תלת, ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה, וש"מ הבערה לחלק יצאת, וש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה [נמי] שלא לצורך. לאו משום דסבירא ליה לרבי עקיבא כבית שמאי לענין מלקות. אלא לענין איסור, דאע"ג דביעור חמץ מצות עשה ובשריפה, לא דחי יום טוב במתוך שהותרה. מיהו מלקות נמי לא לקי כבית הילל דמודו בית הילל דלא הותר אלא דבר שהוא שוה לכל נפש. כדאמרינן פ"א דכתובות [ז' ע"א] דמוגמר כיון דאינו שוה לכל נפש אסור. מיהו מלקי לא לקי. דקשה לי לפרש דרבי עקיבא כבית שמאי סבירא ליה אפילו לענין מלקות. הילכך כל מלאכה שדוחה יום טוב משום אוכל נפש, דכוותה מותר לכתחילה במקום מצוה. ולענין דבר הרשות אסור מן התורה, משום דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש ולא לדבר אחר. ולאו הבא מכלל עשה, [עשה] קרוי, אבל לא מיחד לאויה. והא דכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו, אמלאכות שאינן דוחות יום טוב קאי כגון קצירה ודישה וכ"ש חרישה וזריעה ושאר מלאכות, וכדבעינן למיכתב לקמן בע"ה. ובכי כי האי גוונא (ד)אית להו לבית הילל הכי לדברי הכל. וכדמסיק רב יוסף מדלא פליגי בהוצאת אבנים אלא בהוצאת קטן ולולב וספר תורה. ומסקינן נמי ואף רבי יוחנן סבר דבמתוך שהותרה פליגי דתני תנא קמיה דרבי יוחנן המבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואכלו לוקה חמש לוקה משום מבשל ומשום הבערה. ואמר ליה פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה. ואם תאמר משנה בית שמאי היא דאמרי לא אמרינן מתוך. ומדקאמר רבי יוחנן אמרי בית שמאי היא, ולא אמר לו רבי עקיבא היא דאמר לא אמרינן מתוך. שמע מינה דרבי עקיבא כבית שמאי סבירא ליה לענין איסורא ולא לענין מלקות. ואע"ג דביעור חמץ מצוה, כיון דאפשר לבער קודם זמנו ובשריפה, כמו רשות הוא ובזמנו. וא"ת אי לא כב"ש אמרה ר"ע, מאי האי דקאמר רבא ש"מ לא אמרינן מתוך שהותרה מכלל דאיכא למ"ד הותרה. והא אמרינן דאפילו ב"ה בכה"ג מודו דאיסור מן התורה. יש לדחות דב"ה סברי כה"ג הבערה דמצוה ומותר לכתחילה ביום טוב. ומסיק רבי יוחנן כי היכי דפליגי בהוצאה שלא לצורך הכי נמי בהבערה ובישול שהן שלא לצורך דלבית שמאי לוקה, ולבית הילל פטור אבל איסורא דאורייתא איכא.
<h2>דף מו:</h2>
והא דפליגי רבה ורב חסדא בפרק ואלו עוברין הלכה כיצד מפריש חלה, בהאופה מיום טוב לחול רב חסדא אמר לוקה, רבה אמר אינו לוקה. רב חסדא אמר לוקה לא אמרינן הואיל ומקלעין אורחין. רבה אמר אינו לוקה אמרינן הואיל. ויש לתמוה לרב חסדא מה חילוק בין הותרה לאופה מיום טוב לחול לבית הילל.
ריב"א הלוי פירש דהיינו טעמא. אופה מפרש בהדיא שכוונתו לצורך חול. אבל (בהיתר) [בסתם] שלא לצורך דעתו לבו ביום אע"פ שאין המלאכה ראויה, כגון מבשל נבילה או גיד הנשה בחלב כיון שדעתו לבו ביום פטור לבית הילל. אבל האופה לצורך [חול] כיון שמפרש [בהדיא] שאינו כלל [לצורך] היום דעתו באותה הבערה או באותו בישול [לצורך חול] לא אמרינן הואיל. ורבה סבר איפכא דאפילו לבית שמאי דמחייבי מלקות אהבערה ואבישול שאינם ראויים אע"ג דדעתיה לבו ביום, באופה מיום טוב לחול פטרי על ידי הואיל שיכולה המלאכה להיות בהיתר דאי מקלעי ליה אורחים. ורב חסדא סבר כיון שפירש שמלאכתו לצורך חול, אפילו אי מקלעי ליה אורחים נמי לקי. דאי לא לקי הויא לה התראת ספק, והתראת ספק לאו שמה התראה. אפילו לבית שמאי נמי לא לקי. הילכך כיון דפריש דלצורך חול כוונתו, ואתרו ביה התראת ודאי היא, ואלתר נעשית העבירה. עד כאן דברי ריב"א הלוי.
ואני הסודר אומר, פירוש רבינו חולק הוא על רש"י, דפירש רש"י האופה מיום טוב לחול כגון שגמר סעודת יום טוב כבר ולא יאכל כלל [באותו היום עוד] וכשאופה וודאי דעתו לחול. דלריב"א הכל [תלוי] בדיבורו. דוקא כשפירש בפירוש דדעתו לצורך [חול] אז לוקה לרב חסדא, ואפילו לא גמר סעודתו או לא אכל כלל. ולרש"י דוקא אם גמר. וסוגיא דשמעתין מסייע לרש"י דתלי טעמא באי מקלעי ליה אורחין לרבה, ולרב חסדא משמע לא אמרינן הואיל, הואיל הוא דלא אמרינן הא ודאי אי איקלעי לא לקי. דאי לא אדתלי בדלא אמרינן הואיל, לימא בהדיא כיון דאמר בהדיא לצורך חול קא אפינא תו לא מהני אורחים אפילו אי מיקלעי.
ותו דגרסינן בפרק תמיד נשחט [פסחים ס"ב ע"א] איתמר שחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים רב חסדא אמר פסול, כדין פסח ששחטו למנויו [על מנת] להתכפר בזריקת דמו שלא למנויו, דפסלינן ליה במיעוטא [של] במכסת תכוסו, ששנה עליו הכתוב (לניכר) [לעכב]. כדאיתא בההיא שמעתא. ורבה אמר כשר. ומסקנא אמר רב אשי רב חסדא ורבה בהאי קרא קא מיפלגי, לכפר עליו ולא על חבירו, רבה סבר חבירו דומיא דידיה מה הוא דבר כפרה אף חבירו דבר כפרה לאפוקי ערל דלאו בר כפרה הוא. ורב חסדא סבר האי נמי חזי דאי בעי מתקן נפשיה ואכיל. ופרכינן ומי אית ליה לרב חסדא [הואיל] והאיתמר האופה מיום טוב לחול רב חסדא אומר לוקה לא אמרינן הואיל אלמא לית ליה הואיל. ומשני כי לית ליה [הואיל] לקולא לחומרא אית ליה. ומשמע דספוקי מספקא ליה ואזיל לחומרא. גבי פסח פסיל דדילמא אמרינן הואיל. ונראה דטעון [עיבור] צורה. גבי יו"ט משמע ליה לרב חסדא דדילמא לא אמרינן הואיל והדעת נוטה שאין לומר הואיל ונוטה שלוקה.
וכה"ג גרסינן בגיטין פ"ב [י"ט ע"א], בעי מיניה רשב"ל מרבי יוחנן עדים שאינם יודעים לחתום מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו, כתב עליון כתב או אינו כתב א"ל אינו כתב. והלא לימדתנו רבינו כתב עליון כתב לענין שבת. דגרסינן לעיל מהא המעביר דיו על גבי סיקרא, רבי יוחנן ורשב"ל דאמרי תרוייהו חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק. אמר ליה וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. [פירוש] הדעת נוטה כך, מיהו אם יבוא לידי מעשה שהזיד אדם בכתב זה, שמא אינו חייב מיתה. ואם שגג לא יביא חולין לעזרה בחטאת קבועה. ושמא יביא חטאת העוף הבאה על הספק. דכל היכא דאיכא ודאות אזלינן [בתריה] בין לקולא בין לחומרא. [אבל] היכא דאזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא וסתרן אהדדי, ההיא ודאי ספיקא [היא]. הילכך י"ל הא דרב חסדא דלוקה, הדעת נוטה שלוקה, (דרב) דלא אמרינן הואיל. מיהו היכא דאיקלעי [אורחין] משמע דלא לקי. וכן נמי אם אותן ערלים מלו אפילו רבה מודה דפסול אותו פסח. או שמא כיון דבשעת זריקה אכתי ערל הוה לא מפסיל. וכן נראה.
ולפי עניות דעתי נראה לי דהיינו טעמא דרב חסדא [מ"ח ע"א] באופה מיום טוב לחול, כמו שפירש רש"י שכל סעודות היום (גמור) [נגמרו] וברור [לו] שאין לו עוד בצורכי נפש כלל כלל לצורך יום טוב. הילכך כל מה שטורח לצורך חול טורח. דומיא דחורש וזורע ביום טוב שמיחייב מפני שאין בו צורך יום טוב. אבל פלוגתא דב"ה [וב"ש] דאמרי אמרינן מתוך שהותרה [מיירי] כגון שלא גמר [סעודתו], ואותו בישול שמבשל אע"פ שבאיסור הוא, כיון דלא גמר סעודתו, אם בא לבשל בהיתר מבשל לכתחילה, אף האיסור שמבשל אינו לוקה [עליו], דאמרינן הואיל והותרה הותרה ואינו לוקה.
ורבה סבר כל דבר שבתחילת עשייתו אין בו איסור, כגון אופה אם יש לו אורחים אע"פ שאין לו אין כאן אפילו איסור אפילו לבית שמאי. לאפוקי הבערה ובישול דנבילה וגיד הנשה או עצי הקדש ושוחט נדרים ונדבות ביום טוב, דתחילת המעשה באיסור, משום הכי לקי לבית שמאי. ולבית הילל [יש כאן] איסור תורה ואינו לוקה.
והיינו דקאמר ליה רבה לרב חסדא לדידך דמחמרת באופה מיום טוב לחול, היאך אופין מיום טוב לשבת. לרש"י שפיר קאמר משום עירובי תבשילין, וכדמסיק דמדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב. לריב"א הלוי היה לו להשיב שלא פירש לחול אלא לצורך שבת שהוא מצוה, ולא גרע מהוצאת לולב וקטן וספר תורה דשרו בה לכתחילה. מיהו י"ל דאפילו לבית שמאי דאסרי אהדר ליה ועדיפא מינה כיון דצורכי שבת נעשין ביום טוב שרי. תו אקשי ליה מבהמה מסוכנת ומלחם הפנים ומשתי הלחם, דכולהו לצורך מחר נינהו ושרי, ואמר ליה נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב.
ותו אקשי ליה רב חסדא לרבה, יש [חורש] תלם אחד וחייב עליו שמונה לאוין וחד מינייהו חורש ביום טוב. ואמאי חייב אחרישה הואיל ואם יש לו חיה או עוף, או זימנין דלית ליה ומקלע ליה. הרי חרישה כזו תחילת מלאכתו בהיתר, דומיא דאופה לצורך חול אי מיקלעי ליה אורחין או משום דחזי ליה. מיהו הא ליכא למימר ורב חסדא לימא לנפשיה ולבית הילל דאמרי מתוך שהותרה חרישה לצורך כיסוי הדם הותרה נמי שלא לצורך ואמאי לוקה. לימא קסבר רב חסדא מתניתין בית שמאי היא. דלא היא, דכה"ג שהחרישה ברור לנו שהוא לצורך (כמה) מחר ולא לצורך היום, סבר רב חסדא דלבית הילל לוקה, כיון דדרך מלאכת החרישה עושה, והרי הוא כזורע. אלא לרבה קשיא. ושני מר בר רב אשי במתנתא.
ואביי אותביה לרבה המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו לוקה חמש משום מבשל גיד ומשום אוכל גיד ומשום מבשל בשר בחלב ומשום אוכל בשר בחלב ומשום הבערה. ואי אמרת אמרינן הואיל אהבערה לא ליחייב הואיל וחזי לצורכיה. אבל ממבשל לא פריך ליה, דההיא בית שמאי היא. אע"ג דרבי יוחנן אמר הבערה נמי בית שמאי היא. ונהי נמי דבית שמאי [מ"מ] כיון דהאי הבערה תחילתה לאו באיסור הואי, ואמרינן דהאופה מיום טוב לחול לרבה פטור אפילו לבית שמאי על ידי הואיל כיון דאין מיקלעין ליה אורחין, ליכא איסורא. בשלמא הני ארבעה לאוין כולהו משכחת להו אליבא דבית שמאי. אלא הבערה דאוקמינן אליבא דבית שמאי [היכא משכחת לה]. והאמרת דמודים בית שמאי היכא דאיכא למימר הואיל ושני ליה האי תנא דיהיב סימנא בה' לאוין, והבערה חד מינייהו, לא תימא סתם הבערה דיום טוב, אלא משום הבערה בעלמא, ומאי ניהו הבערה דעצי הקדש, דאמר רחמנא אשיריהם תשרפון באש לא תעשו כן לשם. מיהו רבי יוחנן דאמר ליה לתנא דהבערה ובישול בית שמאי היא סבירא ליה דמשום הבערה דיום טוב מחייב, ולית ליה הואיל דרבה.
